העבודות, יותר מכל, מזכירות לי שירה. המשורר שר את שבריו ויוצר את הפיוט מתוך החיבור המפתיע בין דבר לדבר עד שמתקבל הדבר השלם. המילים הבודדות בשורות הקצרות כפי שנאגדו יחדיו עלולות במחי יד להתפזר לכל רוח, נוצות מליבו של האמן אותם איגד מההסתר על מנת להגישו לקורא. הצפייה בעבודות היא כמו לצפות במראות השירה.

העבודות, אף על פי שהן סטטיות, נאחזת בהן תנועה: בין ריק למלא, בין כלוא לנכלא, בין יציאה לחופשי ופריצה החוצה לבין התעטפות, בין דוקר לרך, בין משטחים לקווים.

לפני הצופה שעובר מול החלון – אוסף של דימויים : ציפורים, פרחים, צריחי כנסיה, מבנים ארכיטקטוניים זעירים, הכלאות של יצורים וחדרים, ארץ של חיות גמדיות משונות בג'סטות של המראה, של פריחה, של התפרצות, של הצמדת ידיים והרכנת ראש –  כמו פריטים בנוף בזמן נסיעה. אך משהוא נעצר להסתכל בתשומת לב הוא עובר את חדוות הגילוי יחד עם היוצרת. היצירות מגישות במשחק של הצצה והסתר, של שכבות וחציצות חצי שקופות-  את החומרים מהן הן עשויות.  החומרים בו זמנית לרגע נשארים הם עצמם ולרגע הם הדימוי. התודעה מזהה פרח משוגע ואז מזהה שהוא שפורפרת צבע קרועה מראשה ועד קצותיה ואז חוזרת להיות פרח והנה הפרח פצוע והנה הפרח פוער את לועו ומשהו נזקף מתוכו: כמו להסתכל בקליידוסקופ או הולוגרמות. מתעורר רצון  לארגן את המחשבה לערוך רשימת מלאי אבל אז הרשימה מתפרקת ואינה שלימה יותר.

בעבודות סוג של צניעות, בהיותן מחזיקות את התהליך, אינן רוצות להיות סופיות, בחומרים שנבחרו קיימת תודעת הזמן החולף. החומרים עברו תהליכים של התססה, החלקה, הישברות, קריעה, חיתוך, העברה, צניחה. ואחרי שנאספו והגיעו לסטודיו הם ננגעו בכתמים של צבע מהפלטה של הציירת וקיבלו עליהם גם את הזיכרון של מעשה הציור שהתרחש סביבן.   

הפסלונים הם בגודל של בובות כישוף. הבובות מחזירות מבטים: עין הקיקלופ, זוג עיני הינשוף שהן רק אשליה של הגולה העומדת מאחורי המנסרה, שלישיית עיניים עקורות כולן. ואולי השלושה האלו הניצבים ונשענים כנגד הגדר ובראשם עין אדומה או פרח או פצע נשענים כנגד דלתות ליבך, מנשקים אותך בקדקודך.  סוג של קסם, חפצים מטקס לא ידוע שעתה הופשטו מטקסיותם על מנת להתייצב ולעמוד באופן מסודר ולהישיר מבט אל הצופה.

בעבודת הקולאז'  של האמנית ניתן לכאורה לזהות מעין שימוש ברדי מייד: כוסות יין ללא רגל, לוחות זכוכית, מראות, זכוכית צבעונית שנאספה בים לאחר שהוחלקה, צינורות, גולות, חלקי מתכת חלודים ממכונות נעלמות, תרמילים, זרדים, זרעים ועוד   – לאחר שנמצאו מיותרים מהקשרן המקורי, היא משתמשת בהן כלבנים לאובייקטים חדשים אותם היא מאגדת עם חוטי נחושת, כולאת ותוחמת ברשתות מתכת, חובשת ועוטפת בתחבושת משומשת ובחתיכות לבד או מניחה ומטמינה את מה שטיבו להתפזר.  המשחק הוא בחיבורים ובהקשר החדש שנולד מהם.

אולם, הרדי מייד לא עומד במרכז התערוכה. לדברי רותדירקטור (*) "…ההצעה של דושאן…שינתה את האופן שבו אנו מתייחסים לאמנות …את האופן שבו אמנים פועלים בעולם. ההיסט שהוא עשה מהיד אל הראש היה היסט מהפכני: לא ידו של האמן הייתה במרכז העניינים אלא הראש, הרעיון…"   במובן הזה העבודות אינן רדי מייד. לא רעיונות הם שעומדים במרכז התערוכה. רעיונות מטבעם, מהרגע שנהגו הם סטטיים. האמנית נעה בין היד ללב . כידו של הצייר האקספרסיבי המוכתמת תמיד בצבע. העבודות אינן מייצגות את תרבות הצריכה כי החפצים המרכיבים את היצירות הינם שילוב של חומרי גלם, אובייקטים מהטבע וחלקי דברים שבורים, כאלו שנמצאים בבית או בסטודיו ואינם נזרקים אלא עוברים מיחזור והתמרה. באופן דיאלקטי תופעת הרדי מייד נוכחת בתערוכה לא בגלל המוצגים אלא בגלל דרך הצגתם בחלון ראווה כחפצים על מעמדים. גם כאן נמשך המשחק: כי המעמדים אינם מדפים או קוביות עטופות בבד אלא קוביות עץ גולמי בגבהים שונים ובצבעים שונים- בהירים וכהים.

אפרת בן צבי

(*) ראיון שנערך עם  יובל סער ב- 2.9.13 לרגל פתיחת התערוכה  "מן- המוכן. מאה שנה לרדי- מייד" במוזיאון חיפה